בפינה התחתונה בעמוד הדעות בעיתון שאני קורא, כתבה שלי יחימוביץ תגובה.
ארוע כזה קטן יש בו לפעמים את כל מה שמגדיר את העולם שאנחנו חיים,ויותר מזה הניגודים שנוצרו בין הקיום לשאיפות.
אתחיל בכך שמעולם לא הסכמתי עם התוכן וההגשה של דבריה של שלי, אבל אתמול נוצרה סיטואציה בה קולה הפך לרגע לקולי. צפה ועלתה התובנה הזו, שאין יותר חשיבות לתוכן ורק המסגרת היא שתקבע מה יצרב בזכרון האישי או המשותף.
כבר כמה שנים שאני מנוי על עיתון הארץ ונודד בין המדורים השונים, כל מי שמכיר אותי שמע ממני לפחות פעם אחת על התיסכול מהתחלופה בין הארץ כלכלה לדה מרקר, גם מחלקת המנויים נוהגת להקשיב לתלונות עת הגיע הזמן לחדש את המנוי.
המסר כפי שהוא נקלט אצלי הוא: הכל כלכלי
וכך המוסף שעסק בכלכלה גרידא הפך לעיתון המייצר מציאות כלכלית כראות עיני העורך, ממליך נסיכים ורוזנים, מדווח מהשטח על הנשפים והחתונות עד כדי התפלשות בעפר.
ומה שלא בדה מרקר, פשוט לא קיים
אבל אתמול, בעמוד הדעות של הארץ, שלי יחימוביץ הציגה משנה כלכלית רהוטה, מנומקת ואפילו דרך לפתרון. ולפתע נגלה העורך במערומיו, אפשר ממש לדמיין את אותה שיחה בין לנדאו לרולניק איך יאמר האחרון לעורך הראשי: האם נאפשר לדעות חתרניות שכאלה לנפץ לקוראינו את האשליה שהם קנו מאיתנו בשנתיים האחרונות?
לדעתי, גם אם נתאמץ מאוד לא נצליח לברוח מההקבלה בין הארוע הזה לנתיב החיים שאני ובני דורי בוחרים לממש מדי יום, הפער בין השאיפות האישיות לקיום עצמו הוא מנוע הבועות הכלכליות כולן, ודה מרקר הוא רק רמקול להרקיד.
עומרי רייסמן
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה